איך ומתי ואם בכלל לספר לילד שהוא נולד בעזרת פונדקאית מאת עדה אטיאס ומינה יולזרי עובדות סוציאליות ומנהלות המרכז להורות באמצעות פונדקאות.

 


השאלה הזו מעסיקה זוגות רבים שהפכו במשך השנים להורים באמצעות פונדקאות. הילדים הראשונים שנולדו בארץ באמצעות פונדקאות הם בגילאי 7-8, לפי הספרות המקצועית זהו גיל שבו מבחינה התפתחותית הילד מודע למס' נושאים הקשורים בזהות המינית שלו. ילדים בגיל הזה מודעים לשונות בין המינים, לתפקידים החברתיים והמינים של כל אחד מהמינים. הילד גם מודע למיקומו במשפחה וגם מבחין בגבולות הבינדוריים השונים ומשייך עצמו לקבוצת האחים. ילדים בגילאים האלו מודעים לכך שישנם מבנים משפחתיים שונים ומודעים לעובדה שהמשפחה הגרעינית היא ענף בתוך עץ משפחה מורחבת.

מחקרים בארה"ב שחקרו את הנושא מאמצים גישות שונות לגבי החשיבות של שיתוף הילד או אי שיתופו בעובדת היותו ילד שנולד באמצעות פונדקאות מלאה( שבה ההורים המיועדים הינם הורים גנטים) ופונדקאות חלקית (שבה רק אחד מההורים הינו הורה ביולוגי-גנטי)

במאמר זה נביא את תוצאות מחקרים ואת דעתנו המבוססת על שנות עבודה רבות בתחום הטיפול בפרט ובמשפחה וכן מתשע שנות עבודתנו עם זוגות ופונדקאיות שלחלקם אף סייענו לעבור תהליך פסיכולוגי שבאמצעותו אמצו קו מחשבה לגבי נושא שיתוף הילד בסוד הולדתו.

הספרות הדנה בנושא נחלקת כאמור לכאלה המצדדים בשיתוף הילד ואחרים המתנגדים. המכנה המשותף בין הצדדים הינה הטענה שיש חשיבות רבה לארגון מערכת מידע מסודרת ונגישה הן לגבי פונדקאות והן לגבי תרומת ביצית. הטענה היא שהמידע המאורגן והנגיש הינו מקור לביטחון עבור הילד.

המצדדים בשיתוף הילד טוענים גם שהנגישות למידע מקדם את תהליך החשיפה וכי מידע זמין יכול לספק את רצונות הילד ללמוד על הפונדקאית ו/או על התורמת. החשיפה זהו מותנית כמובן בקבלת אישור לכך מהפונדקאית ו/או התורמת כדי למנוע את הסיכון הכרוך בפגיעה בפרטיותם ובפרטיות ילד


שיקולים בעד החשיפה

מצדדי שיתוף הילד טוענים שלילד זכות בסיסית לדעת כיצד הגיע לעולם.יש הטוענים שאי שיתופו הינה פגיעה באוטונומיה של הילד. המחקרים מצביעים כי הצורך לדעת חיוני לפיתוח האישיות של הילד וסודיות סביב הנושא יכולה לגרום לו לבלבול ולהערכה עצמית נמוכה. החשיפה לאמת צריכה להיות הדרגתית ומתוכננת ומעבר לחשיבות הפסיכולוגית המיידית יש כאן חשיבות לעובדה שבכך נמנע מהילד להיחשף לנושא באופן מקרי ומזיק. חשיפה כזו יכולה להועיל אף להוריו שיכולים להעזר בקבוצות תמיכה לאנשים המתמודדים עם סיטואציות דומות דבר שיכול לסייע אף להם עצמם דרכי התמודדות טובות יותר.

המצדדים גם טוענים ששיתוף הילד חשובה גם לבניית ערוצי תקשורת בתוך המשפחה וישנה חשיבות רבה לפתיחות ולאמת הזורמת בערוצים אלו. החשיפה הזו הינה חשובה גם בגלל ששמירת סוד במשפחה יוצרת מרחק רגשי ולחצים פסיכולוגים שמקשים על הפרטים בתוך המשפחה להתפתח ולתפקד באופן נורמטיבי. האחת הבעיות הנפוצות של שמירת סוד מהסוג הזה הינו במצב בו ההורים מתגרשים ולעיתים שבירה זו מוציאה אמיתות שהיו חבויות שנים. "בפריצת האמת" הזו יש משום פוטנציאל רב ביכולת הפגיעה בילד שכן מעולם לא נחשף בשום דרך על יחודו בדבר הדרך שבה הגיע לעולם.

המצדדים בשיתוף הילד מרגיעים את המתנגדים בכך שמראים שמחקרים שבדקו ילדים שאומצו מצאו כי חשיבות הידיעה על הדרך בא הגיעו לעולם ו/או שייכותם הביולוגית נתפסו כפחות משמעותיים מאשר חששו. מחקר בריטי מאושש את הטענה הזו והראה כי ילדים חיפשו מידע על מנת לספק את יצר הסקרנות ופחות בגלל ניסיון ליצור לעצמם קשרים עם מוצאם הביולוגי.

הטיעון הזה הופך למשמעותי יותר כשמדובר בפונדקאות ואף בתרומת ביצית שכן בשניהם מתקיים מצב שבו לפחות אחד ההורים הינו הורה גנטי בשונה ממצב של אימוץ. בהתייחסות לתרומה גם המצדדים בשיתוף הילד מציינים שבקלות ניתן להסתיר את עובדת התרומה ללא פונדקאות וזאת בשונה ממצב של פונדקאות ואימוץ. טענתם היא שמשפחות מתפקדות מתאפיינות בפתיחות ומחקריהם הראו שילדים שסופר להם כי ההורים נעזרו בפונדקאית כדי להביאם לעולם הוכיחו סתגלנות טובה והייתה לכך השפעה חיובית על יחסי הורים – ילדים. זאת ועוד, לטענתם ילד שנולד מתרומת ביצית צריך להיות חשוף למידע הזה ובעצם החשיפה יש שמירה והגנה על זכויותיו בכל הקשור למטען הגנטי שלו ומניעת נישואין שיש בהם קרבת דם.

התומכים ברעיון שיתוך הילדים מסייגים את דבריהם וטוענים שישנה משמעות לאופן העברת המידע ומתי. לטענתם, הידע הזה יכול להיות גורם מפריע אם הוא ניתן לדוגמא בגיל ההתבגרות או לאחר מכן.

מסתבר ממחקרים, שילדים שקיבלו את המידע בגיל ההתבגרות ואחריו פיתחו חשדנות רבה תסכול ושנאה כלפי משפחתם.

למרות שישנן דעות שונות בדבר התזמון שבו משתפים את הילד ניתן לראות במחקרים שמסתמן יתרון בלספר לילדים מוקדם מאשר מאוחר וזאת על מנת שיוכלו לספוג את המידע עם הזמן. יחד עם זאת, התזמון תלוי גם במוכנות ובבשלות של הילד להבין ולהסתגל רגשית למידע.

שיקולים נגד החשיפה

המתנגדים לחשיפה מביעים דאגה וטוענים שלספר לילד על אופן ההתעברות ואופן הגעתו לעולם תחשוף את הילד למבוכה חברתית ופסיכולוגית שתגבר במידה והילד ירצה לדעת על הפונדקאית ו/או גם על תורמת אבל לא יוכל מסיבות שאינן תלויות בהוריו.

מחקרים שנעשו על ילדים שנולדו באמצעות פונדקאות ולא קיבלו מידע על נסיבות הולדתם מראים תמונה אופטימית ביותר. נראה שאותם ילדים התפתחו מבחינה פסיכולוגית בצורה נורמטיבית מבלי שהושפעו לרעה מחוסר הידיעה. מסקנה זו מסויגת בעובדה אחת שהנחקרים היו ילדים צעירים מידי מכדי שניתן יהיה להכליל את המסקנות לאוכלוסיות ילדים בוגרים יותר.

הבחירה באי שיתוף הילדים מאפשר להורים לשמור בפרטיות את עובדת היותם בלתי פוריים ויתכן שעובדה זו משמעותית מאוד עבור ההורים. בנוסף שמירת הנושא בסוד מאפשרת להורים למנוע מחברי המשפחה המורחבת להיות שותפים לסודם ובכל למנוע הסתה מיותרת נגד האישה. אחת הטענות המשמעותיות ביותר הינה הטענה שהילד עלול לחוש תחושות של אמביולנציה לגבי שייכותו.

בזמן שחסידי החשיפה מסתכלים על המחקרים בנושא האימוץ כמקור לתמיכה המתנגדים לחשיפה עושים אבחנה בין "אימוץ" לילד גנטי שנישא ע"י פונדקאית גם אם הייתה מעורבת לעיתים תרומת ביציות.

מה חושפים

כשזוגות מחליטים על הגישה של שיתוף הילד בסוד הולדתו הם מתמודדים עם סוגיה נוספת השאלה המעשית היא בכמה ובמה לשתף את הילד. האם לספר רק על הפונדקאית כשמדובר על פונדקאות עם תרומת ביצית? האם לתת מידע על זהות הפונדקאית ו/או התורמת? כמה מקום לתת לנושא הפונדקאות לאומת ההורות הביולוגית או לאומת גידול הילד ע"י הוריו? כיצד ניגשים לנושא? באיזה גיל מספרים? לאילו תגובות ניתן לצפות?

השאלות האלה ולכן גם התשובות מושפעות מהתרבות באותה מדינה מהמדיניות החוקית של אותה מדינה וגם מהרצון של הפונדקאית בחשיפה.

סיכום

הספרות שדנה בנושא חשיפת הילדים לדרך בה הגיעו לעולם מתייחסת למס' נקודות: גיל הילדים, הדרגתיות בחשיפה, מוכנות רגשית של הילדים, משמעות הסוד במשפחה. רוב הספרות שדנה בנושא מצדדת באופן גורף בשיתוף הילדים בסוד. שני הצדדים גם המתנגדים וגם המצדדים נוטים להאמין שבכל מקרה צריך לחשוף את הילדים למידע זמין ומאורגן אודות הדרכים השונות באמצעותן נוצרות משפחות.